ההיסטוריה של ההומור 

מתחת לכותרת בשם הומור מסתתרות כמה סנקציות שונות: בדיחות, קומדיות, חוש הומור (התייחסות קלה לחיים ויכולת למצוא משהו המבדח ומצחיק בכל מצב), אירוניה, סרקזם, סאטירה. דבר אחד במשותף לכל הדברים הללו הם התגובה הפיזיולוגית שלהם מעוררים - הצחוק. אבל מאז הימים של היוונים הקדמונים שהיו הוגים את עצמם מהו מבנה החשיבה המשותף לכולם באתו עת, ומה מעורר בנו את העלת חיוך על הפנים. יש לדעת שמאחורי כל אלה נמצא מנגנון משותף כלשהו.

רוב תורות ההומור מדברות על שתי תבניות חשיבה המופעלות על ידי אותו חלק מן העולם. יותר נכון - שתי תבניות שלא תואמות, ולכן הן נקראות תורות מסוג שכזה "תורות של אי הלימה". לדוגמא, הבדיחה הבאה, שהיא מהמקור היווני לבדיחת ה"פילים בחיפושית":

הבדיחה פותחת בעמצאות בתבנית חשיבה של "הגודל" - השומע יכול לזהות איך ייכנסו פילים גדולים לתוך עגלות ממש קטנות. מתברר שהתבנית חשיבה שבעל הבדיחה רוצה להתכוון אליה היא חשבונית - זוהי פשוט שאלה בחשבון.

בבדיחה הזאת לא סתם מופעלות שתי התבניות חשיבה כי, אלא משתוללים מעבר מתבנית אחת לתבנית שניה. זוהי הגדרתו של איזק אסימוב: בבדיחה משתנה במפתיע זווית הראייה.

ארתור , כתב בספרו  המפורסם מעשה היצירה מדבר על המפגש של שתי תבניות החשיבה מרוחקות אחת מן השניה, והוא טוען כי שסוג מפגש כזה הינו אחראי על יצירה אמנותית ומדעית. הוא נותן כדוגמה את הבדיחה הבאה:

תבנית החשיבה הזו של נאמנות בחיי הנישואין מוחלפת זו בזו של מילוי התפקידים.

קאנט עמנואל  טען כי ההומור נוצר מסיכול ציפיות - משהו רב משמעות אשר מתגלה כהבטחה חסרת תוכן. הרברט ספנסר השתמש בהגדרה מאוד דומה - מעבר מגבוה לנמוך.שופהנאור טען  כי הבדיחה נולדה מהפעלת מערכות מושגים לחלק עולם שהם אינם הרי מתאימים לו.

בספרו ששמו הצחוק, מ-1900, טען כי אנגי ברגסון שאנחנו צוחקים אז אנו מגלים מכאבים בפעולה שהייתה להיות אנושית. לדוגמא, החלקה על קליפת בננה מגלה לנו שהגוף הוא חלק גדול מן העולם הגשמי, ומציית לחוקי המכאניקה ולאו דווקא לרצונו של המחליק.

ההומור התחיל להתפתח למופע הנקראה סטנד אפ , במופע הסטנד אפ האנמים הם אלה שהצחיקו את הקהל.